top of page

 יהודה הראל 

אמא חולה (סבתא שושנה)
יומני לשנת תרצ"ח – 1938

ב"ה י"ב כסלו צ"ח
אמא חולה עמ' 20


זה שבועות אחדים שאין האמא יוצאת כמעט מן הבית כי מפעם לפעם מרגישה היא כאבים במקומות שונים; ואולם לפני שבועיים לערך הורע מצבה והרגישה את עצמה חלשה מאד. מיד נפל חשש בלבנו מי יודע אם אין זה ח"ו התחדשות המחלה אשר חלתה בה כלפני ארבע שנים ואמנם בבדיקות הרופאים (ד"ר גרי בירושלים ד"ר רויסבורד כאן ואחרים) אישרו את הדבר ע"י צילומי רנטגן.
צערינו גדל עוד יותר כשהודיעו ד"ר גרי שבמצב העכשווי של המחלה אין לנתחה "כי פשה הנגע" ואולם הוחלט הדבר אצלם לעשות לה לאמא זריקות, ואמנם מחר אי"ה יתחילו לעשות לה את הזריקות.
בדרך כלל מצב רוחה של אמא עגום מלבד כשבאים לבקרה, בייחוד כשעליזה באה אליה עם יהושפט שאז משחקת האמא עם הילד ומתעודדת אף גם ציוויתי לעליזה לשהות עם יהושפט אצל האמא יותר זמן ככל האפשר.
האמא אוכלת את הכל בימים האחרונים הוטבו קצת פניה ולה' נתפלל להבראתה ולחיזוקה.
ב"ה יום הרביעי י"ז שבט צ"ח

אבא ואמא שהו בירושלים במשך יומיים. הפרופ' הלברשטט עשה שלושה צילומי רנטגן ואלה הראו שהסרטן נמצא בשלושה מקומות בחזה ע"י הריאה, ע"י הצד למטה מהירך ובעוד מקום אחד אשר לא אדע כרגע אפוא. ועצתו היא שלא לעשות הקרנה בקרני רדיוס כי המקום היחידי שבא בחשבון לשם זה הוא בצד הרגל ואם יפעלו ברדיוס במקום זה נשקפת סכנה חלילה שהסרטן לא יעלה למעלה וילחץ ביתר עוז חלילה. ואולם לאמא אמר – למען הרגיעה – כי אין צורך לעשות דבר וכי עם בא הקיץ ומזג האויר יהיה יותר טוב יוטב מצבה ממילא.
בינתיים האמא שוכבת כל הימים במטה ואם כי מותר לה לאכול כמעט את הכל הנה מתפנקת היא למאד וטוענת שהמאכלים אשר אסתר מכינה אינם לפי טעמה עפי"ר.
ואולם כשאני מתבונן למצב זה של חולי תמהני אם אין זה מעצת היצר הרע שהוא גם מלאך המוות חושש הוא מפני מחלה קשה ולו גם יהי הקושי מבחינה חיצונית כי במצב זה הלא בודאי היינו צועקים אל ה' שיחוס וירחם וישלח רפואה שלמה מהרה. ואולם מצב זה של חולי שהאמא שוכבת כל היום במטה ואוכלת כל דבר ואין המחלה מתבטאת בדבר הנראה לחוץ כמו חום, חוסר תיאבון כאבים וכו' ואם כי יודע אתה יפה יפה שהסרטן אוכל אותה בכל פה קמעא קמעא - מצב זה אינו מעורר אותך לתפילה ולצעקה לה', ועל דא כמיס תפינא, על זה אני מפחד וליבי הומה במסתרים, בצורה זו עושה השטן שליחותו ומרדים ומישן את היכולים והצריכים להתפלל עבור החולה, במסתרים תבכה נפשי והכאב מכרסם עד היסוד.
אמא - עמ' 27
השבת שעברה ש"ק פרשת משפטים היה יום קשה לאמא. לבה דפק חזק כתוף, כך היה המצב גם ביום הראשון. ואולם החל מר"ח אדר משנכנס אדר מרבים בשמחה – חל שינוי לטובה במצב בריאותה של אמא.
היום, יום ראשון פ' תצוה ראיתי בפעם הראשונה לאחר הרבה חודשים חיוך נעים על פני אמא. היה זה חיוך של לצון על המאכלים אשר אסתר מכינה, מאכלים חסרי מלח ושאינם מבושלים כל צרכם. אם כי למען האמת יש לומר, כי דברי אמא ביחס לזה לא היו אלא מוגזמים קצת. האמא מרגישה את עצמה יותר ערה וגם מדברת יותר מאשר היה זה לפני שבוע כה יתן אלוקים וכה יוסיף שתתרפא ותתחזק במהרה בקרוב.
אמא - ח"י אדר ב' 21.3.38 – עמ' 29

הנני מבקר אותה מידי יום ביומו. לפעמים גם פעמים ושלוש במשך היום. קשה לה לזוז זיז כלשהוא ממקומה כי כל טלטול קל גורם לה כאבים גדולים. בעיקר מרגישה היא כאבים ברגל הימנית בימים האחרונים בבקרי אותה הנני מוצא דמעות בעיניה, נראה שהיא מהרהרת ברחמים על גורלה. באותה שעה נראים לי השמים כשהם מתכסים בעננים שחורים כבדים ההולכים ועולים מן האופק. הוי מי יודע מה ילד יום? מי יודע איזה אסון איום הולך ונתך על ראשי..
.אמא ט"ו סיון תרצ"ח

היום ביקרתי את האמא ומצאתיה כשהיא ערה לאחר שתמיד היא ישנה עפי"ר ואי אפשר היה לדבר עמה. הפעם לא עשו לה זריקה (כך פקד הרופא) כי אם "פתילות". עיניה סגורות למחצה ספק ערה ספק ישנה. ישבתי קרוב על יד הספה אשר שכבה עליה, לקחתי את ידה בתוך ידי ומתוך שידעתי כבר מפי אבא מלפני שבוע ימים כי רוצה היא האמא לדבר איתנו ולצוות לנו התחלתי בשאלות על מנת לקבל ממנה תשובות אל העניין הנדון. שאלותי היו בערך כאלה: "מה רצתה האמא לומר לי בשבוע שעבר? הייתי כאן כמה פעמים במשך הימים האחרונים ומצאתיך תמיד ישנה. או מה רוצה את אמא לומר למרדכי או למשה? תחילה לא זכרה דבר ורק אח"כ כשחזרתי על שאלותי פעמיים ושלוש הצלתי מפיה את הדברים הבאים.
את הכסת (שמיכה עבה) שנתתי לעליזה בימות הגשמים ועתה אין לה בה צורך הביאה אותה הנה (רבה דאגתה למשה ולאסתר בפרט) אח"כ אמרה "מותר" לשמוע בקול אבא ואח"כ "לא ידעתי קודם מה טיב המחלה הזאת" (על דבר זה עניתי לה באחור של כמה רגעים כי הכאבים יעברו סוף סוף ואין לה סיבה לדאוג) על אסתר אמרה: אותי שמשה יפה ובמסירות עמלה מהבוקר עד הערב. כששאלתיה כמה פעמים מה שיש לה לומר על משה אמרה: גם הוא היה עוזר כמה פעמים בלילות להשכיבה מצד אל צד וכד'. על מכאובותיה אמרה: יותר קל את הגיהנום לעבור. כשניחמתיה כי ה"פתילה" תפעל את פעולתה ויוקל לה אמרה כמיואשת וכמנצחת כאחת: מה העולם יתהפך המשיח יבוא?! (וישיבה למצב הבריאות).
אח"כ המשיכה בקולה החלש: כבר אמרתי לך שתפקח על האבא ועל הבנים. בכל החיים (ימי חיי) שירת אותי (אבא) יפה, תראה שלא יתענה. כשנפרדתי ממנה ברכתני שיהיה לי כל טוב "עס זאל דיר זמן ווייל וויא די וועלט" והוסיפה עוד כמה פסוקים של ברכה על דרך זה. כל אותה שעה שישבתי ע"י מיטתה (הספה) חנקו הדמעות את גרוני ואולם מידי פעם בפעם התאזרתי עוז ושאלתי את שאלותי מהר וברור בקול יציב מתוך התגברות על המצוקה שבלב וכך הצלתי מפיה את המעט שהצלתי.
אמא איננה תנצב"ה עמ' 39
כעשרה חודשים שכבה על ערש דוי. עשרה חודשים שכבה בכאבה ויסוריה, יסורי גוף ונפש (ראה דף 20 חוברת זו). רופאים וזריקות זריקות ועוד פעם זריקות היו מנת חלקה. הזריקות באו תמיד כדי להרדימה למען אשר לא תרגיש את יסוריה. יסורי אדם בין שיני הסרטן האוכל בכל פה ובאכזריות. אכזריות שאינך יכול לעמוד כנגדה ולפעול כנגדה, ועיניך רואות וכלות ואין לאל ידיך... ולא נשאר בידך כי אם להתאנח ולהצטער ולקוות לרחמי שמים. רק מן השמים יכולים לרחם ואתה יושב ומצפה ומחשב באי זו דרך ירחמו מן השמיים. שמא סוף סוף יחדל הסרטן להתפשט, שמא סוף סוף יחדל לאכול את הבשר עוד ועוד. שמא ידום הסרטן במקומו ולא יוסיף להכאיב עוד?! אך כל דבר מעין זה לא קרה, הנס לא התחולל והאמא הלכה ונחלשה מיום ליום מעצמת היסורים והמכאובים. יסוריה גדלו במדה כזאת עד שאבדה את ההכרה ובשבועיים האחרונים לא הכירה עוד בן אדם. ועוד הוסיפה תמיד לקרא אסתר, גם כשאסתר עמדה ליד מיטתה. בימים האחרונים היתה נשימתה כבדה מאד ונשמעה כל נשימה נשימה כשהיא מלווה באנחה כבדה. וביום השלישי בערב בשעה 9 ה' מנ"א תרצ"ח אור ליום ו' מנ"א 2.8.38 ישב אבא בחוץ ואכל ארוחת ערב ואני ישבתי גם כן על יד השולחן והקשבנו ברטט לקול נשימת אמא הכבדה. (מיטתה עמדה סמוך לחלון הפתוח) ופתאום נעשה קול נשימתה כשהוא יותר רך יותר קל נכנסנו תיכף לחדר, רגע חשבתי: הנה הוקל לה קצת, נשימתה יותר קלה, ואולם, אבא הבין כנראה את המצב אחרת ושלח אותי לקרוא לאנשים שכנים. כעבור מספר רגעים נכנסו לחדר כמה שכנים ושכנות ובאותה שעה נדם קול נשמתה ודממת מות השתרר בחדר. כעבור רגע היה כבר ברור לכולם כי מסרה את נפשה לאלוקים. הדלקנו נרות וקול בכי ונהי נשמע מסביב. בירכנו על הרע כשם שמברכים על הטוב. כיסו את פניה והשכיבוה לארץ ונרות דלקו מסביב. ר' חיים ויינבך נשאר ער ואני ואבא, משה ואסתר נשארנו ערים חליפות ואולם לא יכולתי לישון. קמתי כעבור שעה שעתיים לשמור על הנפטרת היקרה וקול נהי ובכי מתעורר פעם מפינה זו פעם מפינה זו. כך עבר עלינו הלילה ברוב יגון ואנחה. ההלוויה התקיימה ביום ה' ו' מנ"א שעה 11 לפני הצהריים הלוויה יצאה מבית אבא לביהכ"נ החסידים ומשם לביהכ"נ הגדול ומכאן לבית החיים.
כשחזרנו מבית החיים ישבנו לארץ כדין וכדת. בדרך הזמנו את המכרים השכנים שיבואו כל יום לתפילה ואמנם מידי בוקר היו שני מניינים אחד בשעה 5:30 ואחד ב6:15. לתפילת מנחה היו ג"כ שני מניינים. מעריב התפלל רק מניין אחד. אבא חושב לייחד חדר אחד לביהכ"נ אשר התפללו בו באופן קבוע של שלוש פעמים ביום. בינתיים אנו מתפללים בבית אבא בציבור גם עכשיו (י"ג מנ"א) כל "שלושים" במשך הזמן נראה אם יש מקום לביכ"נ כלומר אם יהיה מניין אנשים אשר יבואו להתפלל מידי יום ביומו, בוקר וערב.
בין מנחה למעריב אני לומד עם הציבור משניות סדר זרעים לע"נ מסכת ברכות.

אמא ז"ל נפטרה ו' מנ"א תרצ"ח.

עם פטירתה של האמא ז"ל נשארתי יתום מאם כלומר כמו בודד וגלמוד ללא מעודד ומנחם בחיים. כמה פעמים השיבה לי האמא את שווי המשקל באידנא דריתחא בעת דאגה ועל כל צרה שלא תבוא תמיד היתה היא המעודדת, המנחמת, ו"ברכים כושלות תאמץ" ועתה – מה יהיה עכשיו. היה זמן שלרגל טרדותיי חדלתי מלהתפלל בציבור מידי בוקר (היה זה בירושלים) עד שבאה האמא והתקינה אותי. נתנה בי כח אומץ להיות את אשר אני צריך ושואף להיות. למחרת אותו ערב בו נפגשתי בפעם הראשונה עם עליזה התהלכתי ברוח נכאה אמרתי בליבי כי היא עליזה בודאי לא תרצה... בודאי לא תרצה...עד שהשחתי את דאגתי בפני האמא ז"ל ונחמתני עד שהוקל על ליבי מדוע – אמרה – לא תרצה? כ"כ יפה היא? כ"כ עשירה היא? מה חזית? הרגשתי אז בדבר אמא טעם של נחמה ממשית המרפאה המחלימה הנותנת לך כח ואומץ.
האמא היתה רגילה לבוא מידי שבת בשבת לביהכ"נ בו ייחדה לה פינה לתפילה. היתה מקפידה על עצמה ועל אחרות לבל ידברו בשעת התפילה וקריאת התורה לפעמים קרובות היתה באה לביהכ"נ גם בר"ח ואין צריך לומר בחגים, לסליחות וכו'.
ידה היתה תמיד פתוחה לעני. וכשיש עני בעל צורה בשעת הצהריים היתה מזמינה אותו לארוחת צהריים או לפחות לפת לחם וכוס תה.
בבית היתה עקרת הבית. דומה שכל עול הבית היה עליה. היתה עובדת קשה ועושה בעצמה הרבה עבודות שיכולות היו להיעשות ע"י אחר אך מתוך הכרתה כי הוא ורק היא מוכשרת לעשות את הדבר בשלמות היה בה מן המרץ ואהבת העבודה במידה בלתי שכיחה. לא פעם הלכה לשוק פעמיים ביום אחד או גם שלוש פעמים מתוך חשבון שאח"כ יעלה יותר בזול באופן שיוקל לאבא עול ההוצאה. את זאת עשתה לא פעם בניגוד לרצוננו ולמרות מחאותינו. מסירותה לבית היתה לבלי גבול ומבלי להעריך את כוחותיה הפיסיים המוגבלים שלה.
כל ימי חייה היתה עסוקה במסחר החל מגיל 10 שנים שאז הוציאה הסבא ז"ל מבית הספר (האמא הצטיינה מאד בלימודים והסבא חשש שמא תתקלקל) ועד לפני שנה היתה עוזרת לי הרבה בחנות.
מאז קניתי את החנות מאבא היתה באה לחנות בעיקר אחה"צ ודאגה לכך שאוכל ללכת לביהכ"נ למנחה ומעריב וללמוד את השיעור בתלמוד לאחר מעריב. בחודשים האחרונים שבאה לחנות לפנות ערב באה בעיקר במגמה זו שאני אוכל ללכת ללמוד ולמרות מה שהרגישה את עצמה חלשה.
בשנת ה-56 היתה במותה, תנצב"ה.

ב"ה י' באלול תרצ"ח
כל ימי השלושים התפללנו בבית אבא בציבור בוקר מנחה וערבית. בין מנחה למעריב הננו לומדים משניות. התחלנו בסדר זרעים. עם גמר השלושים בטלנו את המניין בבוקר ועדיין אנו מתפללים שם מנחה ומעריב ולומדים משניות לעילוי נשמתה הטהורה.
זכרונות עמ' 45
1) בשנתיים הראשונות כשבאנו לא"י סבלנו כולנו פצעי עור קשים מנשיכות היתושים וכדו' ויותר מכולם סבלה האמא הז"ל ידיה ורגליה היו מלאות פצעים פצע וחבורה ומכה טריה אכן היא סבלה את עוונותינו.
2) בשנים הראשונות להיותנו בארץ שאפה מאד לחזור לפולניה מחשש חנוך הבנים שלא יספיק כאן, חסרה הסביבה, המשפחה ועוד ועוד. עם נטיעת הפרדס בשנת תרפ"ח בחודש ניסן התקשרה יותר ויותר עם הסביבה החדשה.
3) משנפטר אהרון ז"ל שמה את הדבר אל לבה והתאבלה עליו מאד מאד. זאת היתה לדעת הרופאים סיבת התפתחות מחלת הסרטן שגרם למותה.
"צדיק אבד ואין איש שם על לב".

עם מותה של אמא לא ידענו עוד כי עוד אסון גדול הולך לקראתנו והוא כי כעבור 5 שבועות לערך נלווה 8 נפטרים רצופים ובהם 3 חללים קרבנות המאורעות שנפלו בידי המרצחים הערבים. (ראה בעמ' 63)

אבא - עמ' 25

הוא מלא דאגות כרימון. נוסף לדאגת החובות באה מחלת אמא והגדישה את הסאה. והפרנסה מאין תמצא. אם כלתה פרוטה מן הכיס ומחירי הפרי הם בשפל המדרגה וירודים מאד. ואם כי הוטבו המחירים קצת ביומיים האחרונים, הנה רבו חובותיו לאין שיעור. אבא חושב להתחיל לסחור במה שהוא וכסף אין לו ולע"ע אין מוצא מן סבך הדאגות (לאחר זמן נודע לי כי אבא קיבל הלוואה משכנו בדלת ממול ונכנס לסחר של מכירת נפט משפכים, משאבות נפט ועוד)
אבא עמ' 47
כל ימי חליה של אמא היה האבא מטפל בה במסירות ומבלה כמעט את כל היום על יד מיטתה. כעת מקדיש הוא את זמנו לעבודה בפרדס כמו קודם לכן. כן גם עכשיו מלא הוא דאגות כרימון על החובות שהוא חייב ואין בידו לפרוע. חובות אלו עולים לאלף לירות לערך. באחד הימים עשה אבא חשבון כי כל ההכנסות שיש לו משכר דירה והפרדס יכסו בקושי את הריבית שעליו לשלם, והפרנסה מאין תימצא?
במשך השנה האחרונה היה הפרדס עזוב מאד ועכשיו הודות לטיפול בו מצד אבא שונה מראה הפרדס לטובה.
אבא שואף למכור חלק מנכסיו על מנת לשלם את חובותיו באופן חלקי אם לא את כולם. אבא שואף להשיא את אסתר ומדברים בה נכבדות.
בשעות הפנויות אבא נשאר בבית והוא לומד או מעיין בספרי חסידות. בספרות החסידית חביבים עליו ביותר ספרי ר' נחמן מברסלב וכל הנכתב משמו. כמו כן ספר מאור ושמש. וספרו של הרבי מפילץ זצ"ל. לעיתים הוא מעיין גם בשפת אמת על התורה. מפעם לפעם הוא מדבר דברי כיבושין למשה ואסתר כי ילכו בדרך ישרה ודבריו רכו משמן ולא בתקיפות כדרך שהיה נוהג לפנים, ב"ימים הטובים", בעוד האמא בריאה.
מפקח הוא אבא גם על הלכות השבת. מחשב חשבונות לצמצם בהוצאה ככל האפשר. בשבועות האחרונים עומד הוא במשא ומתן עם חברת "של" ויתכן שיקנו חלק מהמגרש על הכביש.


 

​בני בכורי יהושפט –עמ' 21

בשבוע שעבר ביום ז' כסלו מלאו לו שלשה חודשים. בתקופה זו חדל כבר מלבכות כפי שהיה זה עד עכשיו. כעת בוכה הוא רק לעיתים נדירות. לעומת זאת אפשר למצוא אותו כשהוא מחייך או שהוא משמיע מיני הברות, מדבר לעצמו או כאילו משיב לדוברי בו. לעיתים קרובות הוא מניע בידיו ורגליו ו"עוסק בספורט". בדרך כלל יש לומר בשבחו שהוא זריז ופיקח בליעה"ר ביחס לגילו. ויש שהוא מביט אחרי אמו במרחק של כמה מטרים ומחייך אליה. בהרטיבו את משכבו לא יבכה נראה שאין הדבר אכפת לו אם הוא שוכב ברטיבות. כשמושיבים אותו במים על מנת לרחצו הוא שמח ללא שיעור. לפנות בוקר הוא מתעורר לעיתים תכופות בשעה 4-5 בעוד שאני ועליזה ישנים ואעפי"כ אינו בוכה חלילה אלא עוסק בספורט כשכבו או שהוא מדבר לעצמו ג"כ כדרכו. הוא גבה קומה בליעה"ר ותעש לו אמו מכנסי פיג'מה ארוכים כלאחד הגדולים.
אוכל הוא באופן קבוע בשעות קבועות בבוקר בשעה 6 , אח"כ בשעה 10, שעה 2 וכו'.
יש שהוא בוכה ואתה מתקרב אליו ומדבר אליו וחדל לבכות או שיענה לדבריך בחיוך. גם כי ייקחוהו על הידיים יחדל לבכות. ואולם אין אנחנו מרגילים אותו בכל כי אם במקרים נדירים.
כי אחדל לדבר אליו אם יום תמים או יומיים, תגדל אח"כ סקרנותו וגעגועיו אלי וישמח שבעתיים כאשר אשוב לדבר עמו. ובשעת סקרנות ידבר כדרכו או יחייך, בעיקר אוהב הוא לשמוע דפיקות או מחיאות כפיים הבאות בקצב, זה הוא אמצעי בדוק להשתיקו בשעת בכיה. מעניין הוא ביותר בשעת השמיעו את קולו מעין דיבור, את זאת יעשה כאשר ידברו אליו בקול רם ובקצב.

bottom of page