ר' ישראל משה אקשטיין - סבא של סבתא עליזה שימש שליח צבור למוספים
בבית המדרש בגור בתקופת בעל ה"שפת אמת" בשנים תר"מ – תרס"ה ,
ושנה אחת בימי האדמו"ר ר' אברהם מרדכי זצ"ל.

פרקים אלה נכתבו על ידי נכדו אהרון אקשטיין ונתווספו עליהם קטעי זכרונות
על ידי נכדיו אברהם מרדכי שוורץ (מתל אביב) ויוסף אקשטיין (מאבן יהודה).
תרגם ועבד יהודה הראל (רמת גן)

 

פראגה החסידית

עומדים אנו בפראגה וורשה שבמדינת פולין בשנת תרל"ה (1875) . בפראגה של אותם הימים היתה מפורסמת משפחה חסידית בשם אקשטיין. בראש המשפחה עמד ר' ישראל משה אקשטיין , יהודי גבה קומה, בעל הדרת פנים והופעה נאה, אשר היה מחונן בקול ערב להפליא.
ר' ישראל משה בהיותו מחונן בנתונים מבורכים אלה היה רגיל לעבור לפני התיבה כשליח ציבור , להנאתם של צבור המתפללים אשר היו מלאי התפעלות ממתיקות תפילתו. כמו כן היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובחיוך על שפתותיו. ביותר התפרסם בין חסידי גור משנה שמונה לבעל מוסף אצל האדמו"ר מגור בעל "שפת אמת" שמו של ר' ישראל משה התפרסם בכל פולין וכמו כן בחוגי החסידים מחוצה לה. בגור היה יודע בשם "ר' ישראל משה פראגר".
יחוסו של ר' ישראל משה מתחיל בקוצק. אביו ר' שמואל היה בעל שחרית אצל רק מנדלה מקוצק בצד ר' הירש פארציוויר אשר שימש כבעל מוסף. הסבא ר' ישראל משה היה מספר כי בהיותו נער בר מצוה לקח אותו אביו לקוצק לשבת, ובמוצאי שבת התכבד הנער לשיר "המבדיל" בפני רק מנדלה ומני אז נתנו החסידים עינם בו כמי שעתיד להיות בעל תפילה לתפארת.
הסבא לא עשה את נעימת קולו קרדום לחפור בו , כי בפולין של אותם הימים ובמיוחד בחוגים חסידיים כחצרות קוצק וגור , נחשב המינוי לבעל תפילה כזכיה וככבוד גדול, שלאו כל אדם זוכה בו , מה גם שיהודי כמותו שהיה משופע בפרנסה ומסחרו פרץ בארץ לא זקוק היה להכנסה מתפילתו. ר' ישראל משה אקשטיין היה מיבא בקר לשחיטה מרוסיה ובהמות כשרות שהגיעו מרוסיה לפולין עברו תחת ידו, וכך הפכה פראגה למרכז היבוא לבשר בקר בכל פולין. הבהמות היו מגיעות מרוסיה ברכבות משא לתחנת הרכבת הכטרנספולית אשר בפראגה (אח"כ נקראה תחת הרכבת המזרחית) ומכאן הובאו למכירה לשוק הבהמות שכונה "שוק השוורים".
עוד בשנים טרם היתה רכבת בפולין היו הבהמות מגיעות ברגל בכביש מברסט ליטובסק. כבר אז היה הסבא מייבא את הבהמות לרפתות , דאג להם למספוא ולמים עד אשר נכרו לקצבים. וכך התפתח מסחר הבקר מאוד, והתפרנסו ממנו מאות משפחות של בוקרים מובילי ומריצי בקר , קצבים ועזריהם , לבד ממנהלים ופנקסנים. פראגה נעשתה למרכז מסחרי גדול ונתווספו לה שתי תחנות רכבת נוספות התחנה הפטרבורגית והתחנה של הויסלה וכמו כן הגיעו לפראגה משלוחים גדולים של תפואה מספוא וקמח ועסקיו של הסבא פרחו ועלו מעלה מעלה. 
הסבא שהיה עתה משופע בנכסים נהל את ביתו בהרחבה וידו היתה נטויה לצדקה לכל נצרך, בעין יפה. מעולם לא ישב לאכול מבלי שאורח יהיה מיסב עמו לשולחנו. נוהג היה לאכול פעמיים ביום אך פת שחרית לה היה אוכל לפני חצות היום. מעולם לא אכל את פתו לבדו אפילו בימות החול, ונכדו כותב שורות אלו צריך היה לא פעם לצאת לרחוב לחפש אורח הגון ובן תורה שיהיה שותף לסעודה, ובן שיחה בדברי תורה. אורח שאפשר יהיה לשוחח עמו ולעורר התפעלותו על קטע ברמב"ן , ספורנו , או בפסקה בכלי יקר או אבן עזרא, או באיזה פרוש אחר בפרשת השבוע. תחביבו המיוחד היה להסביר לבן שיחו קטע בפרשנות הסבר היטב , מתוך חדירה עמוקה לתוכן הענין מיצוי תמצית העניין והשלכותיו לחיים בהווה.
כל זאת היה נוהג בימות החול ואין צריך לומר בשבת ויו"ט שאז היו מסובין אל שולחנו כמנין אורחים מבלד ששה עד שבעה חיילים יהודים אשר שרתו בצבא הרוסי וקבלו חופשה בשבת עד שעה אחת בצהרים , כדי שיספיקו להתפלל ולאכול סעודת שבת כשרה בבית מסורתי. בשעה אחת בצהרים חייבים היו אותם חיילים להיות במחנה הצבאי ומפני שסעודת השבת ארכה זמן ממושך , דאג הסבא לכך שהחיילים יקבלו את מנותיהם תחילה , ולא יצאו מקופחים בגלל המשמעת הצבאית שהיו חייבים בה.
לסבא ר' ישראל משה היו שני אחים , בנימין ויצחק דוד. בנימין אקשטיין שלקח חלק פעיל בסחר הבקר היה אף הוא בן תורה ובעל תפילה בביהמ"ד לחסידי גור. ר' יצחק דוד אקשטיין היה שו"ב בק"ק לודג', ואף כוחו גדול היה בנגינה והיה בעל תפילה מעולה, אך לא הגיע עדיין לדרגת אחיו ר' ישראל משה אשר הצטיין ועלה על שאר אחיו.
ר' ישראל משה בהיותו כבן 30 שנה התמנה כבעל מוסף בבית הכנסת לחסידי גור אשר בפראגה. בית הכנסת היה בחצר בית משה נאז נאכשטרן) ברח' מוסקובסקי 14. ופעם כאשר נצרכו חסידי גור לכסף כדי לתמוך בחבריהם שירדו מנכסיהם פנו לר' ישראל משה כי יתפלל בימים נוראים בבית המדרש הגדול אשר בפראגה, כדי שההכנסות מן התפילה תוקדשנה עבור הנצרכים. גבאי בית הכנסת הנ"ל ר' משה שטוקפיש , ארגן את הענין לטובת החסידים העניים כדי לספק צרכיהם לימי החג. לאחר מכן באו כמה מן הנצרכים אשר כבר קבלו חלקם מידי הגבאי הנ"ל והתאוננו באוזני הסבא כי קפחו אותם ונתנו להם מעט מדי , ואז העניק להם הסבא תוספת מכיסו כדי להפיס את דעתם.
תפילתו של הסבא ר' ישראל משה בבית המדרש הגדול בפראגה עשתה רושם רב על צבור המתפללים ושמו יצא לתהילה כבעל תפילה מעולה ושמעו הגיע עד ה"שפת אמת" אשר בגור. סבא היה מספר כיצד התגלגלו הדברים עד אשר הוזמן ע"י הרבי זצ"ל לעבור לפני התיבה. תחילה בא שליח מיוחד מהחצר בגור לבחון אותו , אח"כ בא אליו ר' בונים השמש , כאילו להתארח אצלו ואגב אורחא לתהות על קנקנו ולהתבונן בהתנהגותו וכן לחטוף עמו שיחה בדברי תורה, על מנת לעמוד על טיבו , אם ראוי הוא לאיצטלא של בעל תפילה אצל הרבי. אחרי כל זאת הוזמן הסבא אל הרבי מגור שהציע לו להיות אצלו בעל תפילה. בעל שחרית היה ר' "וועלוול האדום" ( אלי וינשטיין) ובכך מונה הסבא להיות בעל מוסף בגור והמשיך בתפקיד זה כל ימיו של הבעל "שפת אמת".

הנסיעה לגור

באותם הימים כאשר רכבת קטנה – קולעיקע בלע"ז – טרם היתה בארץ , היה לו לר' ישראל משה בעל עגלה מיוחד, קבוע, המכונה "איצה בעל העגלה".משכורתו היתה עשרים וחמש קופיקות לשעה. לעיתים קרובות היה עומד לפני ביתו של ר' ישראל משה אשר היה נוסע אתו לכל מקום שהוצרך , לתחנת הרכבת , לביקור אצל סוחרים , לגביית כספים ולנסיעותיו לגור , מקום מושבו של הרבי.
יום לפני ערב ראש השנה לעת תפילת מנחה היה כבר הסבא בגור, כי היה עליו לעבור לפני התיבה לסליחות של "זכור ברית" . שבעה ק"מ לפני גור היה כפר קטן בשם חוינ'ף , בו גר יהודי בעל משק חקלאי , בביתו היה מתעכב לשעתיים כהכנה בטרם המשיך דרכו לגור. בהגיע העגלה למשק , ירק ר' ישראל משה מן העגלה וכרגיל היה אתו אורח הגון או שניים , גם כמה מנכדיו, שם קבל כל אחד מנת לחם דגן שחור, חמאה גבינה וגם חלב חמוץ. סעודה כפרית כזו היתה עבור הצעירים "מציאה גדולה" לאחר טלטול דרך של ארבע עד חמש שעות ואין צריך לאמר שהבהמה קבלה אף היא מנת שבולת שועל לפני הכל. 
לאחר מנוחה קצרה המשיך בנסיעה לגור. למחרת בערב ראש השנה הגיעו כבר לגור כל חבורתו של ר' ישראל משה , הבנים החתנים והנכדים וכמו כן מקהלת המשוררים שעמדו ללוותו בתפילתו. כך חגגו כל בני המשפחה בצותא בגור.
גור היתה עבור ר' ישראל משה ביתו השני בהגיעו לשם פרק מעל עצמו כל דאגות וטרדות העסקים. ואין צריך לאמר בימים שהבנים לקחו כבר חלק פעיל בניהול העניינים העסקיים שלו. בבואו לגור חש כאלו נשמה יתרה וחיות חדשה נכנסו בו ורוח של חרות ושמחה נסוכו עליו כי בגור נפגש לא רק עם הרבי כי אם גם עם חסידים ידידים ביניהם גדולי תורה אשר גור שמשה להם משפג קבוע.
בין אלה שמח להתידד עם ר' נח הרב מפיליצה , גיסו של החדושי הרי"ם מהם כאלה ששמשו ברבנות בקהילתם ומהם "מקבלי פתקאות" במקומם, ובבואם לגור התהלכו בענוה ונחשבו כשווים בין שווים בתוך קהל החסידים. מבין אלה כדאי להזכיר את הרב מפוריסוב , ר' אברהמל'ה ואת הרב מפולטוסק ר' שמחהל'ה אשר הסבא אהב להתידד אתם ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע מהם חדושי תורה ודברי חסידות.
בגור היו כולם חברים ולא ניכר שוע בפני דל. כאן נפגש הסבא גם עם "אורחים"מהוגנים מאלה שהיו סמוכים על שולחנו מפעם לפעם , כמו נאסקע בטלן וגיסו שמואל מפולטוסק חסיד קוצקאי וותיק. ביניהם כאלו אשר רוב ימיהם ישבו בגור בעוזבם את בני ביתם ובהזניחם את פרנסתם , בטלנים אמיתיים שהיו בטלים ממלאכתם ומעט מאוד נהנו מהעולם הזה, וכל מאוויהם ותשוקתם היו להסתופף בחצרות הרבי ה"שפת אמת" מקור חיותם ומשוש נפשם. 
מספר אחד מנכדיו:"קוריוז מבדח אני זוכר מאותם הימים, הסבא ביקש להנות את נוסקה שלו במתנה נאה, עמד והזמין אצל חיט חלוק בית חורפי מבד עבה וטוב מרופד בצמר גפן. כאשר הסבא בא לימים האחרונים של סוכות לגור הביא אתו את החלוק המהודר ומסרו לנוסקה כדי שיתעטף בו בימות החורף הקרים. מה עשה נוסקה? עמד והטביל את החלוק במקווה טהרה בטרם יתעטף בו. ועתה שערו בנפשכם מה עלה בגורלו של אותו מעיל המרופד בצמר גפן לאחר שנטבל במקווה? כשבא הסבא לגור לאחר כמה שבועות מצאו לנוסקה לבוש במעיל ובעוד הוא תמה על כי פנה הודו והדרו הראשונים ספרו לו מקורבין את אשר קרה למעיל וטהרה שעלתה לו...

הסבא וביתו

ארבעה בנים וארבע בנות היו לו לסבא מאשתו הראשונה דברה פעסע. הבנים:מנדל, אברהמצ'קה, דוד אלישע ואליהו חיים. והבנות: יורה, מרים, אטקה ויוכבד.
בניו וחתניו עבדו יחד עמו בעסקיו. בנו הצעיר אליהו חיים היה בעל קול טנור יפה והיה מן המשוררים המצטייינים. כל בניו הלכו בדרכי אביהם בעיקר בנו הבכור מנדל והצעיר אליהו חיים אשר חלקו הרבה צדקה ומתן בסתר ביד רחבה לעניים בני טובים. כמו כן התברכו באהבת ישראל והיו נכונים למסור את נפשם למען אדם בישראל הנתון במצוקה להצילו ולסעדו.
באותו תקופה של ראשית המאה העשרים בעת שפולין היתה תחת ממשלת רוסיה הצארית , קרה לא אחת שיהודי נתפס על ידי המשטרה באשמה לפי החוק הצארי שאינה עבירה לפי דיני ישראל. בני הסבא שמסחרם פרץ בארץ וידועים ומוכרים היו בחוגי המינהל , תחנות הרכבת והמשטרה ניצלו את מעמדם וברוחב ידם שיחדו את מי שצריך היה לשחד על מנת להציל עשוק מיד עושק מידי המשטרה הצארית.
מטבעו היה הסבא בעל מזג טוב ואם קרה פעם שהיה מתרגז היה ממהר להרגע ושכח כעסו ורוגזו והיה חוזר לחיוכו הלבבי המשכנע. אף על פי כן נמצאו לו שונאים בני ביליעל אשר מתוך קנאה הוציאו דבה רעה בפני השלטונות. שני יהודי פראגה בריש לעוו וישראל איצ'ה יורמן חפשו להם תמיד תואנות על הסבא ולשם כך המציאו בכל פעם עלילות חדשות להעליל עליו בפני השלטון הצארי. אף על פי שידעו כי עלילותיהם מחוסרי יסוד הם , ידעו כי בינתיים עד אשר תתברר האמת לאמיתה תוטרד מנוחתו של הסבא ושמו יצא ברבים לשמצה. האלילות נשאו אופי פוליטי או פליליץ בימים קשים כאלה היה הסבא מוצא נוחם ועידוד אצל הרבי מגור אשר לפניו שפך שיחו ומרי נפשו כדי להקל על מצוקת ליבו.
כרגיל במקרים כאלה הרגיעו הרבי בדברי ניחומים ונתן בו כח ועדוד לשאת את הצרות למען לא יכרע תחת נטל הדאגות ויוכל להמשיך בעבודת יומו כרגיל מתוך נקיון כפיים. המלשינים לא פעם עשו מעשיהם סמוך לפני ראש השנה כדי להטריד את הסבא ועל מנת שהמשטרה תעכב אותו ולא יוכל לנסוע לגור לראש השנה. פעם קבל הסבא הזמנה מהמשטרה בלשון חריפה ובה נאמר כי עליו להתייצב לפני וועדת חקירה של המשטרה הפוליטית שעל יד מושל מחוז וורשה, בבוקרו של ערב ראש השנה. החקירה נגד הסבא נערכה בביתו של מושל מחוז וורשא, הברון קארף. החקירה נמשכה שעות מספר וכאשר הסבא חזר משם היתה השעה אחרי שתים עשרה בצהרים. ליד ביתו המתינה כבר המרכבה כשהיא רתומה לזוג סוסים, הסבא סרב לספר לבני ביתו על מהלך החקירה עלה על המרכבה ויצא מיד למסעו אל הרבי מגור. בבואו לגור היתה כבר השעה מאוחרת , סמוך לכניסת החג.
מעשה "ההלשנה" על הסבא זכור לנכדיו עוד מילדותם והמאורע הכה את כולם בתדהמה רבה , בשעתו. הסבא רבי ישראל משה, בהיותו סוחר גדול היה תמיד צריך לשאת אתו סכומי כסף גדולים שגבה מהקצבים קוני הבהמות ושממנו צריך היה לשלם למתווכים אשר ספקו את הבהמות עד תחנות הרכבת בפראגה. לצורך זה ניתנה לו רשות מאת השלטונות לשאת עמו אקדח לבטחונו האישי. שוק הבקר היה ברחוב ברוקובה סמוך לוויסלה בפראגה, שם היתה מסבאה של יהודי בשם אליהו, מקום התכנסותם של הסוחרים לסידור החשבונות ביניהם. הסבתא בנו מנדל ויתר הבנים ובזמן מאוחר יותר בנו הצעיר אליהו היו באים אף הם לשם כדי לגבות כספים מאת הקצבים, על אחת מקירות המסבאה היתה תלויה תמונתו של הצאר הרוסי אליכסנדר השלישי. שונאיו של הסבא אשר ביקשו להעליל עליו עלילה חדשה ניקרו מן התמונה את אחת מעיניו של הצאר, והעלילו על הסבא שהוא אשר ירה באקדחו בתמונה וקלע בעין הנקובה. המשטרה נערכה לחקירה חמורה , לקחו את התמונה לבדיקה ובחקירה נתברר שהעין שבתמונה נוקרה בסכין ולא בירית אקדח, כך ניצל הסבא מאסון כבד לשמחת כל בני ביתו מיודעיו ומכריו.
מלבד צרותיו מהמלשינים מבקשי רעתו לא חסרו לסבא צרות משפחתיות . בהיותו כבן ארבעים נתאלמן מאשתו הראשונה הסבתא פעסע, אח"כ נשא את אחותה הבתולה שנקראה בפי הנכדים הדודה יורה. לאחר זמן קצר שכל את בתו הבכירה אף היא שמה יורה, שהיתה גרה בקרקוב. בעלה הרשל מלניק משנתאלמן מאשתו לא שהה הרבה ועוד בטרם נסתיימו השלושים שלח את בתו ושני בניו לבית הסבא. לאחר כמה שנים נפטרה בתו השניה הדודה מרים בגיל ארבעים והשאירה אחריה בעל ואחד עשר ילדים , בעלה דוד ליב שוורץ ,(אבא של סבתא עליזה) אברך משי ובן תורה נלקח על ידי הסבא לביתו ונתמנה כמנהל חשבונותיו . הסבא , חבב מאוד את חתנו זה ודאג לכל צרכיו וצרכי ביתו. כך הוטל על הסבא עול של צרות ודאגת פרנסה של משפחה ענפה למעלה מכוחו. בצר לו כשנתמלאה סאת עומס עולו פקד על העגלון שלו איצ'ה לרתום את מרכבתו ולהתכונן לנסוע לגור וכעבור שעתיים היה כבר הסבא בדרך לגור כשהוא יושב במרכבתו הרתומה לסוס לבן. מכל נסיעותיו לגור חזר הסבא כאדם חדש כשהוא מעודד ורענן כמי שפרק מעצמו משא כבד שהעיק עליו , כדי לפנות מקום למשא חדש

ימים נוראים בגור

הסבא היה ספרא רבה, בעל חוש מוסיקלי ומדקדק בקריאה. זוכר היה בעל פה את כל התפילות הימים הנוראים ואם כי המחזור מדפוס סלאויטה היה מונח לפניו על ה"תיבה" רק לעיתים היה מציץ בו , כי טליתו כסתה על ראשו עד למטה מעיניו.
אחד המשוררים שליווהו בתפילה , גבריאל אקשטיין , או איצ'ה מאיר אברבום , היו מחווים באצבעם במחזור על השורה הנכונה, כדי שלא יטעה בראשיתו של פרק חדש בתפילה. תפילותיו בימי ראש השנה ובעיקר לפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות ולסדר "העבודה" של יום הכיפורים , יצאו מפיו במתיקות והוד אשר חשמלו את קהל שומעיו.
קהל של עשרת אלפים מתפללים שהתכנסו בגור לימי ראש השנה ויום כפור , נהנו מתפילתו המתוקה ומחתוך דבריו הצלול שעה שביית המדרש מושלך הס ורק קולו של הסבא מהדהד באוויר.
בבית המדרש עצמו הצטופפו כשלושת אלפים איש ויתר הקהל עמד בחצר שלפני בית המדרש ובחצר שמאחורי בית המדרש. (בית המדרש החדש נבנה לאחר שנשרף בית המדרש הקודם בשנת תרס"א בשנותיו האחרונות של ה"שפת אמת") , וכל עניית אמן שנאמרה כאחד על ידי קהל האלפים הדהדה באוויר כקול רעם קצר וחד.
בראש השנה לאחר התפילה הוזמן הסבא עם כל המשוררים , וכן בעל השחרית המכונה ועלועל האדום עם בניו המשוררים ל"קדושא רבה" אל שולחנו של הבעל "שפת אמת" . לקדוש הוזמנו גם הבעל תוקע, ר' יואל ווארקער, וגרוינם "הבעל קורא" , תושב קבוע בעירה גור , בעל קול מוזר שהזכיר צווחת אוז הנתון לשחיטה ושימש בשל כך נושא לבדיחות הדעת לצעירים. 
בדרך כלל לא היה נהוג בגור להאריך בתפילה, פרט לקטעי התפילה שהושרו בצותא על ידי המקהלה. מן המתפלל נדרש רכוז גבוה של מחשבה יחד עם התלהבות והתעוררות הלב, צרוף שאין כל אדם יכול להתמיד בו זמן ממושך . לזאת הצטרף גורם נוסף והיה הרצון להשאיר זמן פנוי ללמוד תורה ולא להשקיע את כל הזמן בתפילה בלבד.
פעם האריך רבי ישראל משה בסלסוליו יתר על הנהוג ועל כך העיר לו בעל ה"שפת אמת" בזמן הקדוש: "ישראל משה היינט האסט זיק פערגינען" (היום הרשית לעצמך , היום מלאת תאות נפשך). לאחר ה"שולחן היה באים אל הסבא לאכסניה שלו נכבדי החצר הגורית וביניהם רבי שעיה פריבס (עשיר מופלג בשעתו) ובנו, רבי יואל וואגמיסטר (המכונה "ורשאי") ובניו. בני מינץ עם ליזר מינץ בראשם וכן מעשירי לודג' כמו משה אהרון ווינר , וואדיסלבסקי , או מאנשי אושר קאנס. כל החבריא הזאת התכנסה כדי להנות את בעל התפילה שלהם ומזגו יין כיד המל

התפתחות המנגינות בגור

לכל יום טוב היו צריכות להיות מנגינות חדשות ומרנינות. לכך דאגו המשוררים , כמו גבריאל אקשטיין ( מי שהיה אחר כך בעל תפילה לפני הרבי ר' אברהם מורדכי בירושלים) פיניה רוזנפלד, איצ'ה מאיר אברבוים , כמו כן איצ'ה מאיר "השחור" , וכן לפעמים בר בלאשקער, וויוסף חנצ'ינר שהיה אף הוא בשנים שלאחר מכן בעל מוסף אצל האדמו"ר רבי אברהם מרדכי. 
החל משבת "נחמו" היו המשוררים באים מידי שבת מוורשה לפראגה, אל הסבא , שעות מספר לפני זמן מנחה עם אוסף של מנגינות חדשות , והיו משמיעים לפני הסבא מיצירותיהם. בהקשיבו למנגינות היה הסבא מתהלך בחדרו בנחת ואגב כך קובע איזה נגון מתאים לכל אחד מקטעי התפילה ל"זכרינו לחיים" או ל"ויאתו כל לעבדך" ל"אין קצלה" או לתפילת "היה עם פיפיות" לתפילה זו האחרונה היה צריך להתאים משהו מיוחד מנגינה מלאת תחנונים הנוגעת במיתרי הלב. מנגינה בעלת נימה של בן המתחטא אצל אביו שבשמים , בצד מתיקות התחינה והבקשה.תפילה זו היה הסבא שר בלווית בנו הצעיר אלי' חיים , שהיה בעל קול טנור לירי, או בלווית נכדו חיים יוסף שהיה בעל קול אלט מתוק עד כלות הנפש.
בנו הצעיר , אליהו , היה גר לא רחוק מן הסבא , ולכן היה המשורר הקבוע בצד הסבא, נגון שלא מצא חן בעיני הסבא היה מצווה "להורידו מן השולחן" בתוספת הערה:"אין זה נאה לגור" בכל מקרה שבמנגינה בלט אופיה הצבאי , הגויי או התיאטרלי. חוש מיוחד היה לו לרבי ישראל משה לעמוד על אופיו ורוחו של הנכון ולהחליט אלו מנגינות לקרב ואלו לרחק. ל"בקרת רועה עדרו" הותאמה מנגינת רועה המחלל בחלילו טלאיו לקבץ . וזאת היה מנגן בעצמו בלווי אליהו או אחד מהנכדים. 
החזרות על הנגונים נערכו בשבתות עד לשעת תפילת המנחה , אחר כן התפללו תפילת מנחה בצבור. מנין לתפילה לא חסר אף פעם . מטלו לידים ואכלו סעודה שלישית והסבא אמר דברי תורה לפרשת השבוע, פסקה מהרמב"ם , ספורנו או מהאבן עזרא, כשהוא מסביא את דבריהם באר היטב ומעיר ומאיר עליהם , כך המשיך עד אשר החשיך מאוד , ברכו ברכת המזון , התפללו ערבית , והתפזרו איש איש לביתו. כך נהגו מידי שבת בשבתו עד לראש השנה. את הסליחות הראשונות היה הסבא אומר בבית הכנסת של חסדי גור שבפראגה.

שערוריה מוזיקלית

בגור היו עומדים להתפלל שחרית בשעה מוקדמת, אח"כ היתה הפסקה כשעה , באותה שעה התכנסה מקהלת המשוררים באכסניה שלהם וערכו חרה כללית סופית של כל הנגונים לתפילת מוסף. הסבא עצמו היה מתהליך לו על פני החדר הלוך ושוב ומתאים סופית כל נגון לפסוקי התפילה. 
פעם אחת ביום ראשון של ראש השנה אירע משהו מיוחד ומזעזע. שעה שהמקהל ההתכנסה בחדר סגרו מאחוריהם את הדלת לבל יכנס כל זר, נראו לי ראשי המשוררים מתהליכים בראש מורד כנזופים , ורוחם קשה עליהם. מה קרה? שמא חס ושלום איזה אסון? אותה שעה הסבא עוד טרם בא מבית המדרש ובינתיים הם רק מתלחשים ביניהם. עוד לא הבנתי מה קרה, אך חשתי באווירה מחושמלת מסביב, כזאת עוד לא קרה! שערוריה כזאת! לאט לאט גונב לאוזני על מה החרדה ועל מה הכעס. שמעתי קטעי דברים נרגשים "שערוריה כזאת" לחטוף את ה"אין קצבה"! אחרי עמל כה רב שהוקדש כדי להתאים את המנגינות בא בעל השחרית ו"חטף" את מנגינת ה"אין קצבה" ושורר את המנגינה ל"זכרינו לחיים".
בינתיים בא הסבא ובשמעו את כל הענין הסב פניו בחיוך אל שני המשוררים הרראשיים גבריאל ואיצ'ה מאיר , השנים התרגזו עוד יותר , מה נעשה עכשיו טענו , בלי ה"אין קצבה" הנשמע כזאת? מי זה הדליף החוצה את המנגינה שלנו? והסבתא ישראל משה מחייך על כל המהומה הזאת , כי זאת יש לדעת , בגור אין זה נהוג וכך לא יעשה לשיר מנגינה ישנה מדאשתקד. ולשיר את אותה מנגינה עצמה לאחר שבעל השחרית כבר השמיעה הרי זה זול מדי ולא נאה, שהרי בעל המוסף עומד במעלה אחת יתרה מבעל השחרית, בינתיים השעון אינו עומד במקומו ונשארה רק מחצית השעה כדי לחזור לבית המדרש לתקיעות ולמוסף , באותה שעה עצמה כאשר החבריה מתווכחים ברעש ומתלבטים מה לעשות יושב לו בצד הדוד שמואל פולטוסקר , גיסו של הסבא וחסיד קוצקאי וותיק , מבית מדרשו של רבי מנדלה , ובשומעו את סערת הדיונים הגוברת התפרץ בקול נזיפה כלפי המרעישים. "הסו! דום! אל יהא לכם עגמת נפש , יש לי עבורכם "אין קצבה" מאת רבי הירש פרטשובר אשר היה שר עוד בקוצק לפני הרבי רב מנדלה , בו במקום שר הדוד שמואל את ה"אין קצבה" שהסבא והמשוררים מטים אוזן קשבת , כמה פעמים חזר הדוד שמואל על המנגינה וההבעיה באה על פתרונה. כולם כאחד שרו "אין קצבה" בנוסח קוצק , כל ימי ראש השנה הרבו עוד לדבר על המנגינה אשר חישמלה את הקהל , ומשער אני שזקני חסידי קוצק אשר נוכחו בתפילה בודאי העלו על דעתם מה מקורו של הניגון ומי הביאו.

מעשה שקרה לסבא ביום הכפורים שנת תרס"ה (1905) באותו היום בתפילת מוסף ב"סדר העבודה" כרע הסבא כרגיל ובקומו מן הארץ נתקל ראשו בקצה העמוד ונחבל עד זוב דם. בהרגישו את טפטוף הדם על פניו הרטיב את מטפחתו במים מן הבקבוק שעמד על העמוד, ניגב את הדם ושם את המטפחת הרטובה על מקום הפצע, ובכל מאמצי כוחו המשיך בתפילה מבלי שהקהל הגדון ירגיש במה שקרה, לבד אולי אלה אשר עמדו בסמוך לו. עם גמר תפילת מוסף חזר מיד אל האכסניה שלו להנפש קצת ולהחליף את בגדיו שהיו רטובים מזיעה , באותו מעמד אמר לעומדים שם:הנני חושש מאוד מן המאורע הזה, ובאותה שנה נפטר ה"שפת אמת" זכר צדיק לברכה. כידוע נפטר הרבי בעל ה"שפת אמת" בה' שבט תרס"ה ומשחזר הסבא מגור לאחר הלוויה חלש ליבו מרוב צער ועגמת נפש. נלקחה עטרת ראשי , היה אומר , מנין אקח כח להמשיך לשאת בעול חיי ולא אכרע תחת נטל משאי? כך היה מתאונן לפני אנשי ביתו , בניו ובעיקר בנו הבכור מנדל דאגו לו מהזמינו אליו רופאים פרופסורים מוורשא, אשר שלחוהו למקום מרפא הידוע בפולין בשם אוטווצק.וכותב השורות האלה , נכדו אהרון ובתו אטקה, עמדו תמיד לפקודתו לסעדו בכל יום , הם ידעו כבר את חולשותיו לשמור עליו כי ימצא תמיד במצב מנוחה ורגיעה, כי התקפות הלב הלכו ונשנו ונזקלל מפעם לפעם בחמצן. 
בשבת ה' שבט תרס"ו עלה נכדו אהרון לתורה שלושה ימים לפני חתונתו שעמדה להתקיים בפולטוסק. הסבא היה כבר שוב בביתו בפראגה. התפללו בצבור אצלו בבית והתכנסו אצלו כל בניו ונכדיו וכ"כ כל המשוררים כולם ביניהם גבריאל אקשטיין ואיצ'ה מאיר שהביאו אתם נגון חדש "אתה נגלית" אשר שמח את הסבא מאוד. היתה זו פרי יצירתו של ניסים בלאזער , החזן מקישינוב- הסבא בקש לחזור לפניו על הנגון וכך כשהוא ישוב על כסא נח היה מפזם את הנגון אחרינו. הכירו בו כי פניו משתנות חליפות , מאור פניו העיד על אדם בעל שאר רוח שלא מעלמא הדין , השקוע במחשבות חשבון נפשו, המתכונן לצאת לדרכו האחרונה הארוכה. לשעת סעודה שלישית חזר על דברי תורה של ה"שפת אמת" כי היה זה יום הזכרון לצדיק זצ"ל ומשגמר לדבר בקש שנית מגבריאל לחזור על הנגון. היום כבר החשיך מזמן , הכל הכירו אז כי מצבו של הסבא חל שינוי גדול וכל בניו ונכדיו התפזרו בשברון לב ובראש מורד בהכירם כי הסוף המר הולך וקרה...

כיצד נפטר יהודי כשר וישר

ביום הראשון בבוקר ו' שבט תרס"ו הסבא עסוק וטרוד רק עם עצמו , הוא התרחץ וצווה להביא לו בגדים תחתונים להחלפה, הוא מתכונן לדרכו הארוכה, עדין הוא עוסק בשעורו היוי בכוונה עצומה ובמאור פנים. אחר כך הוא קורא לנכדו האהוב אהרון פותח את קופת הברזל ומוציא משם ארבעים רובלים של כסף ובתתו אותם לנכדו הוא אומר: הא לך זאת כמתנת דרשה שלך מסבך האהוב מכאן הוא חוזר לחדרו וסוגר עצמו בחדר, כולם מתהלכים על ראשי אצמעותיהם ואז הוא שולח לקרוא עוד כמה אנשים ונסגרים עמו בחדר לזמן מה. 
השעה מתקרבת לשלוש אחר הצהרים , ימות החורף , הערב מתקרב, בא רופא הבית ד"ר עמנואל הבודק את החולה ומרמז לעומדים מסביב כי השעה מתקרבת... המצב רציני מאוד , הוא לוחש , הדופק והלב דופקים חלש מאוד, הוא מזריק לו זריקת קנפור , השעה כבר חמש בערב, הרופא אינו עוזב את המקום הוא הוקיר את הסבא והעריצו כאדמו"ר הוא היה בא אל הסבא כאורח ובילה עמו זמן ממושך , אתה ידע כי הסוף מתקרב , הסבא מקבל התקפת לב חזקה, מאבד את הנשימה וכך כשהוא ישוב על כסאו ועוד זכרונו פועל עד הסוף , בלאט בלאט עד שבקושי אפשר לשמוע אומר הוא וודוי ומכה על חטא, ומסתובב לרגע אל בני הבית , מחפש בעינים פקוחות עד שמצא את אשר בקש. את נכדו האהוב אהרון ואת בתו אטקה. מחזיר את פניו אל הרופא העומד על ידו כל העת ואוחזו ביד כבודק את הדופק.
הדופק חדל... אך הסבא מתאמץ בשארית כוחותיו וקורא שמע ישראל...ובהגיעו ל"אחד" הוא נשאר ללא ניע בעיניים עצומות ונשמתו הטהורה יצאה ב"אחד". כך יכול להסתלק מן העולם רק יהודי כשר וישר כרב, ישראל משה , זכר צדיק וחסיד לברכה.